קנקן, נרות ופתחים: מטפורות של עיצוב והעברת מסר
האור והכלי
מה חשוב יותר? האור או הכלי? התוכן או הצורה?
זו שאלה עתיקת יומין, שנשאלה במשך דורות ע"י אנשי מחשבה והגות.
המסר הראשוני שתמיד הדהד לי כמענה לשאלה זו היה – אל תסתכלי בקנקן!
או, כמאמר הפתגם הידוע באנגלית: Don't judge a book by its cover.
כלומר, אל תשפוט את הספר באמצעות הכריכה שלו, כי הצורה אינה חשובה. התוכן, המסר והמהות הם העיקר.
כמעצבים, אנחנו מקבלים את התוכן מהלקוח ותפקידנו העיקרי הוא לתת לו צורה – להכניס את המסר לכלי באופן שידבר לקהל היעד. מלאכת עיצוב המסר ובחירת הכלי המתאים להפצתו נעשית לפי כללי עולם העיצוב, עולם שמחייב מגע הדוק עם ערכים ומסורות של התרבות הכללית, ואשר מעמיד אותנו, מעצבים חרדיים, בפני שאלות ערכיות בענייני השקפה ותרבות.
מלאכת עיצוב המסר ובחירת הכלי המתאים להפצתו נעשית לפי כללי עולם העיצוב, עולם שמחייב מגע הדוק עם ערכים ומסורות של התרבות הכללית, ואשר מעמיד אותנו, מעצבים חרדיים, בפני שאלות ערכיות בענייני השקפה ותרבות.
כמורה לעיצוב וכמעצבת בעצמי במשך שנים, שאלות הצורה והתוכן, אופי הכלי ואופי המסרים תמיד הטרידו אותי. במאמר זה אחלוק שתי נקודות למחשבה, הגיגים שלמדתי ואספתי במשך השנים, שעשויים להעניק עוצמה פנימית לעשייה ולהתעסקות בעיצוב ובצורה.
נתחיל בלימוד המשנה שבה מוזכר הציווי "אל תסתכל בקנקן" בהקשר המלא שלה.
המשנה מתייחסת לסוגייה של לימוד והוראה ומתארת קווים לדמותם של הלומד הראוי ושל המורה הראוי. סוגיות אלו רלוונטיות גם אלינו כמעצבים. אמנם לא כולנו מורים, אבל בדומה לעבודתם של אנשי חינוך כולנו עוסקים בהעברה של מסר ותכנים לקהלים רחבים במיוחד.
אלישע בן אבויה אומר:
הלומד ילד למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר חדש.
והלומד זקן למה הוא דומה? לדיו כתובה על נייר מחוק.
רבי יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי אומר:
הלומד מן הקטנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים קהות ושותה יין מגתו.
והלומד מן הזקנים למה הוא דומה? לאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן.
אלישע בן אבויה מתייחס לשאלת הלומד – מי הלומד הראוי?
רבי יוסי בר יהודה מתייחס לשאלת המורה – מי המורה הראוי? מי הכלי שראוי לקבל ממנו? ותשובתו: כדאי ללמוד מהזקנים, מבעלי הניסיון, ולא מהצעירים. מדוע? כי חומר הלימוד של הצעירים דומה לענבי בוסר וליין חדש, שנסחט זה-עתה בגת. ואילו חומר הלימוד אצל הזקנים התיישן, כלומר – השתבח, והוא דומה לענבים בשלות וליין ישן ואיכותי.
הקנקן ומה שיש בו
רבי יהודה חולק על רבי יוסי:
רבי אומר:
אל תסתכל בקנקן, אלא במה שיש בו.
יש קנקן חדש מלא ישן,
וישן שאפילו חדש אין בו.
(אבות ד, כ)
ההבנה המקובלת של דברי רבי יהודה מתמקדת רק במילים "אל תסתכל בקנקן", ומניחה כי הוא מנחה אותנו שלא נשים דגש על הקנקן, שלא נתמקד בחיצוניות. אך אם נתעמק יותר במשנה נגלה כי הדגש אינו על ה"סור מרע", אלא על ה"עשה טוב". רבי יהודה מדריך אותנו: תסתכלו, אבל על מה שיש בקנקן, ושימו לב: יש קנקן חדש מלא ישן – יש כלי שנראה לכאורה צעיר וחסר ניסיון בדומה לענבים הקהות בדברי רבי יוסי, אבל – הוא מלא ישן! הפנימיות שלו משובחת ואיכותית, מחוברת לערכים ולמסורת. לעומתו יש קנקן ישן, שאפילו חדש אין בו…
רבי יהודה מתייחס לפער בין החיצוניות לפנימיות. לא כל הנוצץ זהב הוא, והפער בין הצורה לתוכן עלול לבלבל. לכן, המסר הוא – אל תיתנו לחיצוניות להוליך אתכם שולל.
קנקן חדש מלא ישן
עולם העיצוב הוא בבחינת "קנקן חדש" – הוא עוסק בחיצוניות, נבנה על ערכי תרבות מערביים ועושה שימוש מתקדם בטכנולוגיה מתפתחת. הוא מבוסס על ערכים מערביים של אסתטיקה ויופי, שמשלבים בתוכם ערכים קפיטליסטיים של צריכה ומסחור, חברת ראווה ותקשורת המונים.
מעצב גרפי נדרש לא אחת לנועזות ופרובוקציה כדי למשוך תשומת לב ולהתחרות על לבו של הלקוח בעולם מוצף היצגים חזותיים. דרישות אלו קשות במיוחד לאדם תורני שאמון על ערכים כמו הסתפקות במועט, צניעות וקדושה. עצם העיסוק בעולם שנתפס חיצוני וגשמי גורם לא אחת להתנגשויות ערכיות ולדילמות.
מרשל מקלוהן, אחד האבות המייסדים של ענף חקר המדיה וחוקר של עתיד הטכנולוגיה שפעל בשנות ה-70 של המאה ה-20, טבע את האמרה המפורסמת "המדיום הוא המסר". כלומר, בעידן שלנו הכלי והצורה מאוחדים ואי אפשר להבדיל ביניהם. האופי הטכנולוגי של כל מדיום תקשורתי חשוב לא פחות (ואף יותר) מהתוכן שמועבר בו, ובניגוד למה שחשבו כולם עד אז, לא התוכן מעביר את המסר, אלא המדיום הוא שמעצב את המסר.
דווקא בעידן כזה, שבו לניראות החיצונית ולעטיפה יש משקל גדול כל כך, יש לנו כמעצבים תפקיד משמעותי ואחראי במיוחד. אנחנו אלו שמעצבים את המגע הראשוני של קהל היעד עם המדיה, היא הכלי – הקנקן. אנחנו יכולים גם לדאוג לכך שלא יהיה פער בין האסתטיקה לאתיקה, בין החיצוניות לפנימיות. אם נתייחס רק לצד האסתטי-חיצוני של העבודה ולא למסרים ולסאבטקסט שלה, אנחנו עלולים להגדיל את הפער. התפקיד שלנו כמעצבי כלים הוא לדאוג שתהיה הלימה בין הקמפיין או המיתוג לבין מה שבאמת יש בו. כלומר, הקנקן יכול בהחלט להיות חדש ועדכני. העיקר שתהיה הלימה בין הצורה לתוכן, בין העטיפה למה שמסתתר בתוכה.
ברוח הוראתו של רבי יהודה, להתמקד בתוכן ובפנימיות הקנקן ולא בקנקן עצמו, מוטלת עלינו האחריות לעצב קנקנים באופן שיהיו "מלאי ישן" – נאמנים לערכי התורה, וזאת מבלי להתפשר על מקצועיות ורלוונטיות. במחשבה ובהכוונה נכונים, מעצבים המחוברים לתורה ולמסורת, יכולים למלא את הקנקן החדש הזה בתוכן ישן וערכי.
איך עושים את זה?
יש 2 תשובות שהן בעצם אחת:
להיות יותר ברי דעת.
1. חיבור תמידי למסורת ולערכים תורניים, על ידי לימוד ובירור. נאמנות לזהות התורנית ולעקרונות התורה, שאותם צריך לברר.
2. הבנה של ערכי תרבות מערביים, בכדי לא להיגרר מחוסר הבנה. מהיחס לקליפה בלבד (לדוגמה: חיקוי או השראה מעבודות שנפגשים בהם ברחבי הרשת)
אלא להבין לעומק מבנים, מגמות ותנועות אוניברסליות. ולהיות ביקורתיים כלפי כל 'רעיון' שנפגשים בו.
ברוח הוראתו של רבי יהודה, להתמקד בתוכן ובפנימיות הקנקן ולא בקנקן עצמו, מוטלת עלינו האחריות לעצב קנקנים באופן שיהיו "מלאי ישן" – נאמנים לערכי התורה, וזאת מבלי להתפשר על מקצועיות ורלוונטיות. במחשבה ובהכוונה נכונים, מעצבים המחוברים לתורה ולמסורת, יכולים למלא את הקנקן החדש הזה בתוכן ישן וערכי.
ומנותר קנקנים
בחנוכה חוגגים שני ניסים – ניצחון גשמי, וניצחון רוחני – המלחמה במתייוונים.
מצוות הדלקת נר חנוכה באה לסמל לדורות את ניצחון החשמונאים במלחמת התרבות. פך השמן, שנשמר כשהוא מונח בחותמו של כהן גדול, הוא סמל ליהדות השמורה מכל השפעות חיצוניות. השמן שבפך הוא המאור של חוכמת התורה החתום בחותם המיוחד. ומנגד, החושך מסמל את יון – "וחושך על פני תהום" (בראשית א, ב) – זו גלות יון שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזרותיהם (בראשית רבה. פרשה ב, ד).
יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם
בראשית ט, כז
המתח שבין 'אוהלי שם', חכמת התורה, לבין 'חכמת יוון', חכמתו של יפת, נוכח באופן משמעותי בעולם העיצוב. מחד גיסא, חז"ל מזהירים 'ארור אדם שילמד לבנו חכמה יוונית' (סוטה מט ע"ב), ומאידך גיסא – דורשים חז"ל: "יפת אלוקים ליפת – יפיפותו של יפת יהא באהלי שם" (מגילה ט). כלומר – קיימת דרך לשילוב חוכמתו של יפת בתוך המרחב היהודי והתורני.
אור וחושך על הפתח
נר חנוכה מצווה להניחו על פתח ביתו מבחוץ.
אם היה דר בעלייה (קומה שנייה) – מניחו בחלון הסמוך לרשות הרבים.
שבת כא, ב
לכאורה, היה מתבקש שהדלקת הנר תיעשה במקום מוגן ושמור בתוך חלל הבית, כסמל להגנה על הקדוש והיקר לנו. אבל באופן מפתיע, המצווה לזכר נס זה היא הדלקת נרות דווקא על פתח הבית, ובאופן שיהיה נראה וגלוי לעיני העוברים והשבים ברחוב.
ההבנה המקובלת היא שההדלקה על הפתח מכוונת לפרסומי ניסא – פרסום הנס שהתרחש בעבר על ידי גירוש החושך בהווה. אולם, אנחנו מעמידים את את הנר, שמסמל את הדבר הקדוש והפנימי ביותר, דווקא על מפתן הדלת או על אדן החלון, כך שהנרות לא רק מאירים את החושך, אלא גם באים במגע עם החוץ, חשופים למבט זר ובוחן. הרקע של הלילה מעניק נוכחות חזקה לאור הנרות, קונטרסט שגורם לתשומת לב. נוכחות האור על פתח הבית והמגע שלו עם החושך הם גם מטאפורה ליכולת שלנו להשתמש בהווה בחכמת יוון ולהכניס אותה למרחב של "אוהלי שם".
כולנו מקבלים לא מעט השראה מחכמת יון – יופי ואסתטיקה. ממצוות הדלקת הנרות על פתח הבית אנחנו לומדים שיש אפשרות להשתמש בחכמה של יפת כשהיא עם ערכים ועקרונות של אהלי שם – של חכמת התורה. בחנוכה אנחנו מנכיחים את השילוב הזה ואת ההפריה בין העולמות. יהי רצון שנזכה להיות "מוסיף והולך" – נוסיף אור וקדושה ונשלב בתבונה בין תורה לבין חכמה.
אם הייתי קוראת את המאמר מודפס, מאמינה כי הייתי מדגישה ב'מרקר' את כולו.
חושבת שנגעת בעצב רגיש ובבעיה בהא הידיעה של עולם האמנות (על כל גווניו ) של הציבור החרדי.
1.
בעיה נעוצה בחינוך לחוסר ביקורת שנכון ביחס לכתבי קודש אך גרוע ביחס לתרבות הבאה מעולמות אחרים.
או כפי שהיטבת להגדיר:
"הבנה של ערכי תרבות מערביים, בכדי לא להיגרר מחוסר הבנה. מהיחס לקליפה בלבד ….ולהיות ביקורתיים כלפי כל 'רעיון' שנפגשים בו."
העתקות מפינטרס ודומיו מגיע לשיאים של אבסורדים להעתקות של דימויים- נוצריים, גסים, אניטי יהודיים במובהק וכל זה במסגרת "תמימות" "חוסר ידיעה" חוסר ההבנה מה ההבדל בין העתקה עיוורת להשראה, ובעיקר חוסר המודעות לביקורת.
2.
בעיה נוספת היא שתלמידות (בעקבות מסר המועבר ממורות בתת מודע) מפרידות בין עולם תורני-רוחני לבין עולם העיצוב.
מה שבפועל גורם לתכנים לא מתאימים ומותאמים עקב חלוקה זו.
המאמר שלך קורא לנו לחזור אחורה להתבונן ביצירה שלנו:
האם סרט בת המצווה שהפקתי מעביר מסר של בת המצווה (האיפור הגס, הפוזות מעולמות השונים?)
האם באירוע שהפקתי, היינו לבושות כאם ואחיות לנערה יהודיה הנכנסת לחופה וקידושין? או שדמינו יותר לעץ אשוח מלא בנורות צבעוניות ונצנצים?
האם הדוגמאות שהעלתי לפוסט שלי ("ממש מגניבות, ראיתי אותם באיזה אתר בשוודית" ) מעבירות מסר של מעצבת בת העם היהודי?
האם ה"ציור החסידי" שציירתי יש בו גם תוכן? או רק עטיפה יהודית.
כולי תקווה שמי כל מי שבעלת לב רואה ורגיש, מאמר זה ישכיל לפתוח את עיניה.
להתבונן פנימה ולהוציא אל הפועל יצירה עם קנקן נאה ויין ישן נושן ומושבח.
תענוג.
וההפשטה פה מיוחדת כ״כ —
מאמר מחכים
שמזכיר את הדילמה הערכית-מוסרית
של מעצבי חווית המשתמש
מול היכולת לתעתע באנושות
באמצעות ממשקים מפתים ו'ממכרים'
ההבנה שיש בידינו את הכלים (הקנקן)
אבל גם את *הבחירה*
איך להשתמש בהם
היא קריטית!