בעיתוי מושלם ותיאום מדוייק, ההיסטוריה חוזרת על עצמה כמו גלגל.
דווקא כעת, עם ליקוק פצעי הגל הראשון של הקורונה, עם האי וודאות לקראת הגל השני (יבוא או לא יבוא?), עם הפנמת ההלם שנגרם מתופעה בלתי צפויה בעולם כל כך צפוי, מאורגן וממוסד – דווקא עכשיו נוכל להבין לעומק את הרקע והמקום להולדת תנועות אוונגרדיות בתחילת המאה הקודמת.
אירופה, 1900.
לאחר מאות שנים של מסעות צלב, מלחמות אבירים, קרבות בלתי פוסקים בין מדינות מרכז ומערב היבשת, פתאום – אירופה חדשה. הגבולות מתייצבים, הכלכלה פורחת, התעשייה שוברת שיאים, התרבות מפותחת ומנוהלת על מי מנוחות. במבט חיצוני- אי של שלווה.
למעשה, מתחת לקרקע ביעבעו המודעות והמחאה החברתית, הפועלים הפשוטים, הלאומים העשוקים, אנשי רוח שמאסו בתרבות המעמדית – ואז הגיעה המלחמה הגדולה וטרפה את כל מה שהיה ידוע עד אותו היום.
האמנות המתפתחת עם קצב תנודות החיים הגיבה לכאוס הלאומי- חברתי בכאוס אישי משלה
האמנות המתפתחת עם קצב תנודות החיים הגיבה לכאוס הלאומי- חברתי בכאוס אישי משלה. בזה אחר זה קמו תנועות אמנותיות חדשות, שהיוו תגובה לזוועות של מלחמות העולם ולטראומה של החברה כולה.
הזרמים החדשים לא נשארו רק בזירת האמנות, ולרב גם פרסמו מנשרים (מניפסטים, הצהרת כוונות ואידאולוגיות פומבית) הקוראים לשינוי חברתי ומדיני, ושדגלו בחדשנות ובניפוץ מיתוסים מיושנים. הם ראו את עצמם כלוחמים בחיל האמנות, ואפילו שמם נגזר ממונח צבאי – משמעות המילה אוונגארד (vant-garde) בצרפתית היא חיל חלוץ. כל זרם אמנותי חדש קרא תיגר על קודמו, שבר חוקים ישנים, פירק אותם לחלקים והרכיב מחדש.
התנועות החדשות
נחטא לאמת אם נצהיר כי מאמר אחד יכול להכיל מידע אודות כל תנועות המחאה של תחילת המאה ה20 – רק נפתח כאן פתח קטן, בנסיון להבין את התשתית לתקופה שהביאה לפריחת תנועות מחאה כפי שלא היה מעולם.
פוטוריזם
משמעות המילה פוטוריזם היא "עתידנות". אמני הפוטוריזם האיטלקי דגלו במודרניות, מהירות ואלימות, והעריצו את הטכנולוגיה החדשה כמניע של האדם לעשייה ושינוי. הם ציירו את הרעש, התנועה והקצב.
יצירתו החיננית של ג'אקומו באלה מתארת בצורה הומוריסטית ביותר את קצב הליכה של הגברת, רגליו הממהרות של הכלבלב ונידנודה ש להשרשרת. בעיני, היכולת לתאר כל זאת בעזרת צבע ומכחול זו לא פחות מגאונות.
הפוטוריסטים הראשונים עסקו גם באמנויות הבמה ואפילו חטאו בשירה – מעניין במיוחד החיבור "זאנג טומב טומב", שמלבד לשבור את המבנה המוכר של שירים ומילים גם שבר את חוקי הטיפוגרפיה.
אוונגרד רוסי
האוונגרד הרוסי חתר תחת שלטון הצאר, בז לאמנות האריסטוקרטית הקלאסית שייצגה את שכבת האצולה הרוסית. אמני התנועה דגלו בטוהר הצורה, הצבע וההפשטה, שנבעו כמובן מהערכתם לפועל ולאיכר הרוסי הפשוטים.
יצירותיהם דמו לקומפוזיציות מלאות תנועה של צורות הנדסיות בסיסיות בצבעי אדום (איך לא?) שחור ולבן. הנטייה להפשטה הגיעה לשיא ביצירתו המפורסמת של קזימיר מלביץ- הריבוע השחור, שכשמה כן היא – ריבוע שחור.
התקדמותם של רבים אמני התנועה הופרעה בשנת 1917, ומי יודע לאן זרם יוצא דופן זה היה מגיע לולא המהפכה הקומוניסטית.
לעיתים קרובות ניתן להבחין בציטוטים והשפעות הדדיות מתנועה אחת לאחרת, וביצירותיה של נטליה נטליה גוֹנְצָ'רוֹבה, אמנית אוונגרדית רוסית בולטת, מיוצגים ערכי האוונגרד הרוסי לא פחות מאשר עקרונות הפוטוריזם האיטלקי.
קוביזם
ראויים לציון גם הקוביסטים, כדוגמאת ז'ורז' בראק הצרפתי ופיקאסו הספרדי. הם שברו את חוקי הפרספקטיבה, ופירקו וחיברו מחדש את כל הנראה לעין בקומפוזיציות משונות וקווים גיאומטריים.
סוריאליזם
סוריאליסטים מצידם, קראו שלא לראות בשום דבר ברור מאליו, והכריחו את האמנות להתעמת עם עצמה. הדימויים שלהם אולי נדמים הגיוניים, אך זו אשליה. הם תיארו חלומות או הזיות, והאמנות שלהם נמצאת בין מציאות לדמיון.
דאדא? דאדא!
אחת התנועות המרכזיות והמשפיעות הייתה הדאדא, שפעלה במקביל בגרמניה, שוויץ , צרפת וניו יורק. תנועה זו דגלה בתפיסה פילוסופית מהפכנית, שמרדה במוסכמות חברתיות וכפרה בערכים המקובלים הנוגעים לאמנות, לחברה, למוסר ולחשיבה רציונאלית. האמנים הדאדאיסטים חלשו על תחומים רבים ושילבו אותם זה בזה, ובזו לחוקי האסתטיקה המסורתיים.
המטרה הייתה לזעזע את החברה, ולשם כך גייסו חברי התנועה טכניקות חדשות וחומרים לא מסורתיים. אחד האמצעים החדשים היה מיצג – יצירת אמנות חד פעמית, כאשר במהלך הצגת היצירה היא נשרפת או מושחתת, ולכן אינה קיימת עוד.
הדאדאיסטים אימצו את חוסר האסתטיקה, הקיטש והכיעור כאסתטיקה חדשה. הם יצרו תפאורות תאטרון ללא קונספט, כתבו מחזות ללא עלילה ושירים המורכבות מהברות חסרות משמעות, קרעו עיתונים ויצרו קולאז'ים עמוסי דימויים, ללא קומפוזיציה מובחנת.
כאשר הקימו תערוכות, הן היו ללא אוצרות מאורגנת, והיצירות נתלו מלכתחילה באי סדר או בזויות. אפילו בכרזות התערוכה ניכרת אותה מגמה אנטי רציונלית של אבסורד, אלימות, הרס, הומור וניהיליזם. יש כאן כמובן פרטים על המיקום והשעה של פתיחת התערוכה.
אך בנוסף, מופיעים גם משפטים דאדאיסטיים משעשעים, שאין שום קשר ביניהם לבין התערוכה, כמו: "אף אחד אינו רשאי להתעלם מהדאדא" "מי רוצה שתי סטירות לחי?" "מוות" או "חוסר תנועה". הטקסטים מסוגננים לפי ערכי הדאדא: מגוון רב של גופנים, צורות וגדלים שונים של אותיות, וכל שורה עומדת על הדף בצורה שונה.
שני החפצים הופקעו משימושם המקורי, נהפכו בעל כורחם ליצירת אמנות, והביעו יחדיו את הישן מול החדש, הדינמי מול הסטאטי, העולם העתיק מול העולם החדש.
מרסל דושאן, ממבשרי הדאדא, הוא גם מחלוצי טכניקת ה"רדי- מייד": שימוש בחפצים יומיומיים בהקשר חדש. כמו חבריו הוא הביע מחאה נגד האמנות הקלאסית וכלליה, נגד האריסטוקרטיה המותאמת רק לשכבת אוכלוסייה דקה ונבחרת. אין ספק כי השרפרף עם גלגל האופניים התקוע מעליו הוא יצירתו המפורסמת ביותר, ומהקאייקונים המוכרים ביותר של האמנות המודרנית בכלל והדאדא בפרט.
שני החפצים הופקעו משימושם המקורי, נהפכו בעל כורחם ליצירת אמנות, והביעו יחדיו את הישן מול החדש, הדינמי מול הסטאטי, העולם העתיק מול העולם החדש.
ההשפעות של מרסל דושן ואחרים קיימות עד היום, בייחוד בתחומי האמנות והעיצוב.
בתמונה תרגיל שנוצר בהשראת מרסל דושאן, המגיש לנו את נגיף הקורונה בשפת הדאדא וה"רדי מייד". הנגיף עשוי פקעת צמר שכבר לא יהפוך לסוודר, וברגים שלעולם לא יראו מברג. רך וקשה. ישן וחדש. מסורתי וטכנולוגי- כל זה מונח ביצירה פשוטה זו.
האוונגרד בחיי
גדלתי במשפחה אוונגרדית. הורי קראו תיגר לממשל הקומוניסטי, לאתאיזם ואפילו לתזונה. הם היו אנטי כל מה שהיה סביבם, סוג של ילדי פרחים מאוחרים. צמחוניים, היפים, מסורבי עליה, ומתוך כל האנטי הזה הגיעו בכוחות עצמם עד ליהדות.
אבי היה צלם חובב, אמן מעצב בפוטנציאל, זוכרת איך היה מעצב לחבריו את אלבומי חתונתם, הרבה לפני עידן הפוטושופ, ואפילו לפני האפשרות לקנות ניירות המיועדים לכך. הוא היה שוטף בעדינות קופסאות שימורים ובקבוקי בירה ומיצים, שומר עטיפות של שוקולדים וגזרי עיתון ויוצר מכולם קולאז'ים מרהיבים.
אין פלא כי כשפגשתי את הדאדא לראשונה, הרגשתי בפגישת מכר וותיק – אותה שפה עיצובית. אותו קיטש' מלוטש'. אותה אינטליגנטיות במעטפת פשטות.
ברחוב ירושלמי צדדי מצאתי ספר עתיק בצרפתית 1929. ניערתי אבק מתקליט ישן, ממסגרת עץ שראתה ימים יפים יותר, ותיקנתי סמל קרמיקה של ריגה, עיר הולדתי שנסדק. כתוספת הוספתי גם את סבא וסבתא רבא רבא שלי – לא ממש לכבודם, הם פשוט יפים כך בשחור לבן עם עמידת השיש הזו כפי שהם בתצלום מאז 1905. ערבבתי את כל הנ"ל לקומפוזיציה דאדאיסטית אחת והדבקתי בכניסה לדירת ביתי.
הדאדא איפוא, מלווה אותי בביתי המוחשי כמו בווירטואלי- ומי שמעוניין להעמיק ולהרחיב אופקים באמנות, תרבות ומה שביניהם, מוזמן לבקר באתר שנוצר בדיוק לצורך זה- לשוחח "על הא ועל דאדא"- http://alhavealdada.site/.
יפה מרים!
כתיבה קולחת
תודה נעמי חנה,
אכן זה היה האתגר שלי להעביר חומר רחב ומורכב בשפה המותאמת לכל קורא.
תודה מרים
סיקור בהיר עם ניתוח מעניין
שמחה להגיש תחום אמנותי למעצבות!
איזה סיכום מרתק. כל כך נכון הגלגל בזמן!
והחיבור האישי שלך בסוף הכתבה? – ממתק שוקולד לקינוח.
מעניין שדווקא בעת כתיבת משפט זה, את הדהדת לי בראש…
ותודה על הכל.