שנאתי את העבודה כביצועיסט.
לא ידעתי מה אני רוצה יותר: למות או להרוג את הארט-דירקטור שאומר לי מה לעשות.
מהות העבודה כביצועיסט היא לעשות מה שאומרים לך. לא תפקיד אידאלי בשבילי.
לא הבנתי איך זה יכול להיות שבא איזה ארט, מקשקש איזה חירטוט על נייר והולך לעשן ג׳ונייט על הגג. אני אעבוד עכשיו 7 שעות כדי לבצע את הרעיון שלו, ואז הוא יקבל את כל הקרדיט וגם משכורת טובה יותר.
הדבר היחידי שהיה יותר הזוי מזה, היה תפקיד מנהל הקריאייטיב: הוא היה רק יושב בחדר ואומר לארטים שהרעיונות שלהם גרועים, ואז מעשן את הג׳וינט בחדר (מנהלים לא צריכים לעלות לגג כדי לעשן). מדי פעם הוא היה הולך להציג רעיונות של אנשים אחרים ללקוחות, ואז הוא היה מקבל את הקרדיט, וכמובן, משכורת יותר טובה משל הארטים.
הייתה לי הרגשה שיש פה איזושהי שחיתות קפיטליסטית. הרגשתי כמו צ׳ה גווארה של הסטודיו המייצג את מעמד הפועלים ומנסה לארגן מרד: ״זה לא יכול להיות! אנחנו נקרעים, עובדים עד 2 בלילה, והם מקבלים את כל הכסף והתהילה. אנחנו חייבים למרוד. בלעדינו הם לא יכולים לעשות כלום! הם אפילו לא זוכרים איך עושים ריבוע בפריהנד״. כן. פעם היו עובדים בפריהנד. אל תשאלו.
אבל אני טעיתי. לא הייתה שחיתות. אני פשוט לא הבנתי איך המערכת עובדת. ואני לא מדבר על המערכת של משרדי פרסום. אני אפילו לא מדבר על המערכת הקפיטליסטית. אני מדבר על המערכת של יצירת ערך בעולם.
הרעיון הוא מאד מאד פשוט, אבל עדיין, אף אחד לא טרח להסביר לי אותו בבירור:
המיקום שלך ב״שרשרת המזון״ של החברה שבה אתה נמצא נקבע ע״י כמה ערך אתה מביא לאנשים אחרים.
זהו. זה הכל.
המיקום שלך ב״שרשרת המזון״ של החברה שבה אתה נמצא נקבע ע״י כמה ערך אתה מביא לאנשים אחרים.
זהו. זה הכל.
אם אתה פותר בעיות קטנות וזניחות, אתה לא מביא הרבה ערך. אם אתה פותר בעיות גדולות וחשובות, אתה מביא הרבה ערך. אם אתה מביא הרבה ערך, אתה ממוקם גבוהה בשרשרת המזון של האנושות.
אם נתייחס שוב למשרד הפרסום בו עבדתי:
אני פתרתי את בעיית הביצוע של הרעיונות הפרסומיים. זו בעיה יחסית קטנה וזניחה – כמעט כל בן אדם שיודע פוטושופ / אינדיזיין יכול לפתור את הבעיה הזו, בלי תואר וגם בלי כשרון או יכולות יצירתיות גדולות במיוחד.
הארטים פתרו את בעיית הרעיונות. שזו הבעיה חשובה יותר, כי רעיונות זה בסופו של דבר מה שהחברה מוכרת ללקוחות שלה. יש פחות אנשים שמסוגלים להביא רעיונות טובים ולכן מי שיודע לפתור את הבעיה הזו ממוקם גבוהה יותר בשרשרת המזון.
מנהל הקריאייטיב, פתר 2 בעיות: גם סינן רעיונות לא טובים וגם מכר את הרעיון ללקוח. שזו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה, כי כמו שאנחנו יודעים, רוב הלקוחות שלנו לא יזהו רעיון טוב, וגם לא אם הוא ממש גרוע. אם הלקוחות לא יקנו את הרעיונות הטובים של הארטים אין טעם בכל משרד הפרסום. היות ולצערנו רוב אנשי הקריאייטיב הם חסרי מושג בתחום המכירות, האנשים שיודעים למכור רעיונות מביאים יותר ערך וממוקמים גובהה יותר בשרשרת המזון.
אפשר להמשיך הלאה עד מנכ״ל החברה, שמטפל בבעיות בסדר הגודל הגדול ביותר: דואג שכל המשרד ימשיך להתנהל בלי בעיות, דואג להביא לקוחות גדולים חדשים ולמנוע מלקוחות אחרים לעזוב. אם הוא לא ינהל את החברה כמו שצריך, אף אחד מתחתיו לא יקבל את ההזדמנות לעשות את העבודה שלו, ולכן הוא מביא הכי הרבה ערך.
זה נכון שהמודל הזה לא תמיד מדוייק, בעיקר בחברות ציבוריות ובכל מיני מקומות שבהם יש מינויים פוליטיים ומנכ״לים מקבלים משכורות מטורפות בלי להביא ערך (להפך – לפעמים הם עושים נזק ועדיין מקבלים בונוס. ר״ע בנק לאומי). אבל בגדול – ככה העולם עובד.
אני למדתי את זה לאט לאט כשפתאום שמתי לב, שלמרות שלקוחות באים אלי בשביל עיצוב, למעשה יותר חשוב להם שאעזור להם להבין את המוצר ואת הצעת הערך שלהם. זו בעיה הרבה יותר גדולה וחשובה בשבילם מאשר לעצב ממשק או מותג מעולה. אם יש מוצר גרוע, לא יעזור העיצוב הטוב בעולם.
ברגע שהתחלתי לעזור ללקוחות עם בעיות גדולות וחשובות יותר מאשר רק העיצוב הגרפי, תכף ומיד הרגשתי את ההתקדמות בשרשרת המזון של המעצבים. זה מתבטא בכסף, חופש ואפשרויות.
כדי להתקדם בשרשרת אתם צריכים להכיר טוב יותר את הלקוחות שלכם. תלמדו מה באמת חשוב להם ומהן הבעיות האמת גדולות בעסק שלהם. אז תשתמשו בכלים שיש לכם כמעצבים, או תלמדו כלים חדשים כדי לעזור להם לפתור אותן.
תודה!!!
נותן משמעות עמוקה ומשמעותית לחלקים שמתייחסים אליהם כ'מעצבנים',