הרעיון הראשוני לכתבה הזו נרקם אי שם סביב שבוע הספר. מאוד רציתי לחקור ולכתוב על ז׳אנר שמסקרן אותי – מאיירים שגם כותבים את הספרים שלהם. כאלו שיש להם כבר רזומה עשיר כמאיירים, עם המון ספרים ופרוייקטים שאיירו, שבשלב כלשהו החליטו גם לכתוב. (ואני לא מדברת על קומיקס כמובן שהוא ז׳אנר בפני עצמו).
שבוע הספר חלף לו מזמן, וזה לא קרה. ולמרות שהתזמון עבר, החלטתי בכל זאת להעמיק בזה. הסתקרנתי בנוגע לתהליך העבודה של פרוייקטים והפקה מסוג זה: כיצד עובדים מנקודת מבט של שני תפקידים? איך מייצרים עין בוחנת ומלווים את התהליך? כיצד נותנים פרשנות נוספת כשהכותב והמאייר הם למעשה אותו בן אדם? מה האתגרים שבתהליך עבודה שכזה? איך מתגברים על הפחדים? ומה קורה קודם? הסיפור או האיור? או אולי בכלל הם באים יחד במחול?
ישבתי לשיחה עם שלושה מאיירים נפלאים ומוכשרים שהוציאו לאור ספרים שאיירו וגם כתבו: אביאל בסיל עם ״המתנה המושלמת״, עינת צרפתי עם ״שכנים״, ״ארמון בחול״ ועוד, ועמר הופמן עם ״יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר״. שאלתי אותם את כל השאלות החשובות וזה מה שיצא:
זיכרון חזותי
אביאל בסיל על ספרו ״המתנה המושלמת״
כשאביאל אייר חמור בתרגיל שקיבל בלימודים בשנקר, הוא לא דמיין שאותו החמור יהפוך לדמות הראשית בספר הראשון שכתב.
אביאל, נשוי ואב לשתי בנות. מאייר ספרי ילדים מעל 11 שנים, וזו התשוקה הכי גדולה שלו. הוא גם מאייר של מטח (מרכז לטכנולוגיה חינוכית), מאייר לחברות הייטק ולסרטוני אנימציה (למשל לרכבת ישראל). ואייר עד היום כ-80 ספרי ילדים. ספרו ״המתנה המושלמת״ בהוצאת זברה הוא ספרו הראשון שכתב וגם אייר.
גיבור הסיפור ״המתנה המושלמת״ חולם שתהיה לו מכונית מרוץ אדומה עם שַלט בדיוק כמו זו של אוהד, ליום ההולדת הוא מקבל מכונית מרוץ, אך להפתעתו המכונית שלו מחוברת לשַׁלט בחוט די קצר. הוא מתאכזב וחותך את החוט, והשַׁלט מתקלקל. אבא שלו לא אומר דבר, רק מתקן איתו את המכונית, והשניים יוצאים לשחק איתה במגרש. יחד אב ובנו.
זה למעשה הספר הראשון שכתבת אחרי כל כך הרבה ספרים שאיירת, איך זה קרה?
הספר הזה התהווה במהלך 10 שנים באופן די פאסיבי. זה התחיל מתרגיל בלימודים בשנקר: היינו צריכים לקחת זיכרון ילדות כלשהו, ולאייר פריים מתוך ספר מדומיין על אותו הזיכרון. בהמשך, פרוייקט הגמר שלי היה ספר ילדים שאיירתי ועשה לי שירות טוב ובעקבותיו הזמינו אותי לכל מיני פגישות היכרות בהוצאות ספרים שונות. בפגישה עם הוצאת כנרת זמורה ביתן – אחת העורכות היתה תמי הראל. שם שאלו אותי ״מה בא לך לעשות?״ שזה די מטורף שמייד אחרי לימודים שואלים אותך משהו כזה. אחד הדברים ששיתפתי היה אותו זיכרון ילדות שאיירתי לתרגיל בשנקר. הם נדלקו על זה והציעו שננסה לכתוב את זה. במקביל לעבודה בשוטף ניסיתי לכתוב בליווי של כנרת, וכל פעם עשיתי משהו ועצרתי. היה צריך לנסח את הזיכרון לסיפור. התרגום שלי לזיכרון כבחור בן שלושים היה עצוב מדי. אמנם הספר שיצא בסוף הוא לא עצוב, אבל יש בו נגיעות עצובות והגרעין של הזיכרון הוא קצת עצוב, וניסיתי לנסח את זה לסיפור וזה לא עבד. במהלך השנים אמרתי לעצמי ״לא נורא, אני טוב בלאייר״. עד היום אני פוחד מלכתוב – אפילו ברכות יומולדת אני מעדיף לצייר.
לימים, תמי הראל שכבר לא היתה בכנרת, מצאה את הדראפט של הסיפור והיא החליטה שאנחנו הולכים על זה ומוציאים את הסיפור הזה. וישבנו על זה ושכתבנו, ובמהלך הדרך הבנתי שיש פה משהו שיכול להתגבש לסיפור. הגשנו סקיצה לספריית פיג׳מה, בלי הצעה קונקרטית ואיכשהו זה פשוט התחיל לעבור בועדות. זה עודד אותי מאוד, והבנתי שיש פה משהו טוב. והחלטנו תמי ואני להוציא את זה לאור וזה מה שקרה. בעצם ספריית פיג׳מה היא הפלטפורמה שנתנה לנו גם בוסט כלכלי וגם חיזוק שיש פה משהו טוב.
ספר קצת על האתגרים שהיו בתהליך עצמו:
אני חושב שהאתגר הכי גדול בכתיבה היה שזה סיפור עצוב. הילד ההוא (אני) בסיפור, אין לו הרבה דברים. אני הגעתי מרקע סוציואקונומי נמוך, והיה לי חשוב לדבר על חוסר כי זה לא מופיע הרבה בספרי ילדים. יש הרבה ילדים כמוני, ואני לא ראיתי את זה משתקף בספרים, ורציתי שיהיה ספר שבו אפשר לדבר על חוסר, על זה שאין.
היה לי נורא קשה לגעת בזה רגשית ולכתוב את זה. וגם פרקטית, לא ידעתי איך אני מעדן את זה שיהיה חביב לקריאה עבור ילדים. איך למשל יתקבל המקום הזה שאבא מובטל ואין לו עבודה. אני חושב שמבחינת תזמון, הקורונה עזרה פה, כי הרבה אנשים איבדו את עבודתם ואז זה יותר התקבל והפך רלוונטי. והרבה מהעבודה על הסיפור היתה לגלף ולשכתב ולעדן אותו.
אני זוכר גם שבחרתי בחמור לדמות וזו היתה בחירה שהרימה גבה לאנשים, כי היא לא היתה צפויה. אני חושב שהרגשתי שזו חיה עם עומק רגשי שיודעת משהו יותר מאיתנו, ומבינה משהו שאנחנו לא. וזה הרגיש לי נכון. זה גם מוריד מהשולחן את השאלה האם הילד דומה לי או לא? מה הצבע של הילד וכו׳.
איך זה עבד מבחינת סדר הדברים בין איור לכתיבה? וכיצד מלווים עבודה של עצמך בשני מישורים שונים?
הגרעין של הסיפור (הזיכרון), היה כתוב כבר שנים, אז הטקסט היה כביכול קודם. איור בא לי הכי טבעי בעולם, ודוקא פה זו היתה העבודה הכי קשה שהיתה לי, התקשיתי נורא לאייר את זה.
היתה לי חרדת ביצוע. מה שעזר לי היה לחלק את הספר טכנית לכפולות. למקם איפה כל טקסט יושב, ואז נוצר פורמט מוכר שהרגיע אותי והתחלתי לשרבט סקיצות. וברגע שהיה לי את השלד הזה, התחיל להתגבש הספר.
אפשר להגיד שמאותה נקודה עבדתי במקביל: כשנתקעתי עם טקסט – האיור עזר לי להבין שיש אולי שורה מיותרת ולהיפך. תמי הראל, שותפתי לפשע, היתה קריטית בעבודה הזו כעין חיצונית. זו היתה פעם ראשונה בקריירה שלי שישבתי לאייר באיור ידני (כי אני גם הסופר ואז אין דד ליין), והיה לי ממש קשה לבצע את זה. מכיוון שהיתה פה מעורבות רגשית בסיפור, היה גם יותר פחד מאיך זה ייצא. אז הצבתי לעצמי מגבלות איור שיעזרו לי. כמו למשל הפלטה הצבעונית המצומצמת, או זה שהספר די מינימליסטי ואין בו המון פרטים. וגם החלטתי שאני מצייר במכה, בלי סקיצות ובלי תיקונים. לא יצא טוב אני עושה חדש. בסוף, מה שרואים בספר לקח יומיים אבל, היתה המון עבודה לפני. והרבה מהקרדיט פה לתמי, שלא ויתרה לי.
היה לי חשוב לדבר על חוסר כי זה לא מופיע הרבה בספרי ילדים. יש הרבה ילדים כמוני, ואני לא ראיתי את זה משתקף בספרים, ורציתי שיהיה ספר שבו אפשר לדבר על חוסר, על זה שאין.
מה היה האימפקט של הספר והאם זה גרר תגובות מפתיעות או מעניינות?
ברמה האישית זה הדבר הכי מרגש שקרה לי. אני מתרגש מכל ספר שאני מאייר, אבל אני אף פעם לא בפרונט וטוב לי להיות מאחורי הקלעים. ופה כל התאורה עלי. נורא הלחיץ אותי איך אני אקבל את זה אם זה לא יהיה טוב. כי אני גם הסופר. ההתייחסות לאיור היתה מעניינת – קיבלתי פידבק חיובי כי זה היה שונה משאר הספרים שלי וזה היה מרענן, הספר התקבל ממש יפה. אם הייתי ההורה שמרים אותו בחנות אני לא יודע אם ישר הייתי הולך לקנות אותו. אבל בגלל שהוא יצא בספריית פיג'מה, זה נתן חיזוק. לא עשיתי את זה בשביל להרוויח, אבל כן עודד אותי שהרבה ילדים יקבלו אותו. הדובדבן היה פרס סאסא סטון לספרות ילדים. במקום הראשון זכה רמי טל המאייר המהמם, ואני קיבלתי פרס על מצויינות ספרותית על הכתיבה וזה הדבר הכי מדהים שיכולתי לקבל עבור עצמי.
אתה מרגיש שתכתוב עוד בעתיד או שזה הוביל לפרויקטים נוספים שקשורים בכתיבה?
חד משמעית כן. זה הוריד המון פחד שהיה. היו לי תמיד הרבה רעיונות שפחדתי או התביישתי לנסות לעשות. פתאום זה עודד אותי לעשות עוד. ובימים אלו אני כותב ספר ילדים נוסף (גם יחד עם תמי). מאוד שונה מהמתנה המושלמת. וזה הנתיב שאני הכי רוצה לעצמי, להמשיך לעשות את מה שאני אוהב. זו גם פעם ראשונה שאני מדבר על הספר הבא, אז עכשיו זו גם התחייבות מבחינתי מולך.
להאמין שהדברים יסתדרו
עינת צרפתי על ספריה ״השכנים״ ו״ארמון בחול״
אם תשאלו את עינת איך היא מגדירה את עצמה, היא תגיד שהיא קודם כל מאיירת. ולמרות זאת, אצלה זה היה קצת אחרת.
עינת, בוגרת המחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל, וגם מלמדת בה כיום. איירה המון ספרי ילדים של אחרים, ובשבע השנים האחרונות בין פרוייקטים שונים באיור, היא כותבת ומאיירת את הספרים שלה, שיצאו גם בשפות שונות ברחבי העולם.
ספרה הראשון "השכנים", בהוצאת כתר, הוא מסע עתיר דמיון של ילדה במעלה חדר המדרגות של בניין לא סטנדרטי ומלא הפתעות בו היא גרה – יש את הדלת עם המנעולים, וזו עם עקבות חשודים, יש דלת אדומה עם גלגל ומי יודע מה מסתתר למעלה.
ספרי איך התהווה הספר הראשון שכתבת – השכנים?
שכנים הוא ספר עם הרבה איורים ומעט טקסט שמתאר מסע של ילדה בתוך הבניין שלה בדרך הביתה. כאשר היא מנסה לדמיין מי גר מאחורי כל דלת. זה הגיע מרעיון פשוט, אני גרתי בזמנו בקומת קרקע ולא ראיתי את השכנים שלי בבניין, למרות ששמעתי קולות ורמזים. מאוד רציתי לממש את הרעיון הזה, והתחשק לי לאייר אותו. וזו תמיד מוטיבציה טובה – הרצון לאייר רעיון. זה תמיד המבחן שלי לרעיון טוב או לא – אם בא לי ממש לעשות את זה.
אז הכתיבה בכלל לא היתה העניין?
הרעיון לכתוב ולאייר נולד יחד. הרבה פעמים שואלים אותי איך להציג אותי – כמאיירת או סופרת? ואני תמיד אומרת שאני קודם כל מאיירת, כי זו המוטיבציה הראשונה שלי – לספר סיפור בציור.
״ארמון בחול״ שיצא אחר כך, מאוד דומה במבנה להשכנים. וצרות בצרורות שיצא בהמשך, הוא כבר קצת יותר ארוך. זו בעצם סוג של ספרות ילדים של מאיירים יוצרים. הרבה פעמים אלו ספרים שלא בהכרח יבואו עם הרבה טקסט, זה חי יחד עם האיורים, לפעמים משלים ולפעמים ניגודי. סיפור מבחינתי לא נמדד בכמות המילים שלו. סיפור מסופר דרך כל המכלול.
מה את יכולה לספר על תהליך העבודה ועל האתגרים?
בספרים הראשונים עבדתי עם רחלה זנדבק הנהדרת, העורכת של הוצאת כתר. אני חושבת שהרעיון אצלי תמיד מעורפל בהתחלה והעורכת מצטרפת בהמשך. אבל זה חלק מאוד מאוד חשוב בתהליך – עוד נקודת מבט מהצד שמלווה את הכל. היום אני עובדת עם מיכל פז המקסימה וזה גם מרגיש כמו שותפות. יש משהו מאוד אישי בעבודה על ספר שהוא שלך גם בכתיבה וגם באיור. אצלי אין טקסט גמור או רעיון גמור מההתחלה. אני עובדת יחד במקביל ולא באופן ליניארי. זו יצירה אורגנית בין הטקסט לאיורים וזו דיפוזיה הדדית.
מה שמניע אותי זה בעצם מה שמתחשק לי לצייר: אני יכולה להתחיל עם כפולה אחת ואז לעבור לאחרת וכו׳. לפעמים עם משפט ולפעמים דימוי. לי זה עוזר לעבוד מפוזר כי זה מתהווה תוך כדי. ההתחלה של תהליך כזה עבורי היא כמו טיול/שוטטות כדי להבין עם עצמי דברים – מי הגיבור? מה הסגנון שלי? לאן זה הולך? כל התהליך הראשוני הוא די בודד אבל זה מה שצריך להעשות מבחינתי כדי להתגבש ולאפשר לדרך אח״כ להיפתח החוצה.
מבחינת אתגרים אני חושבת שזה המקום של האמונה, להאמין כל פעם מחדש שהדברים יסתדרו. זה קצת כמו יצירה, ״ארמון בחול״ למשל, זה הספר השני שיצא אחרי שכנים והגעתי אליו ממקום של מצד אחד אני אחרי ספר שכבר הצליח ומצד שני זו יצירה חדשה לגמרי, צריך לעשות הכל מחדש. למרות שיש תובנות וכלים שצברתי כבר. וממש כמו ארמון בחול שמתחיל מחול שטוח שהופך לארמון, גם עם ספר כל פעם מתחילים מחדש. ואחד הדברים החשובים זה להאמין שכמו שזה הסתדר פעם אחת זה יסתדר גם הפעם וגם אם הדרך ארוכה.
אחד הדברים החשובים זה להאמין שכמו שזה הסתדר פעם אחת זה יסתדר גם הפעם וגם אם הדרך ארוכה.
איך קורה שמתרגמים ספר לשפות שונות ואיך מחליטים לאילו שפות לתרגם?
זה הרבה בזכות הסוכנת שלי, שהיא עשויה ללא חת, זוג העיניים הראשון כמעט שאני מתייעצת איתו וזו לגמרי עבודה קשה וטובה שלה. אני חושבת שמה שעוזר לספרים זו העובדה שהנושאים שלהם הם אוניברסליים. (למי אין שכנים?) ואולי לא לכל מדינה יש חוף ים אבל כולם יודעים מזה ואיור זו גם שפה אוניברסלית שאפשר לרכוש אותה ע״י התבוננות. הספרים תורגמו ליותר מ-20 שפות, בינהן: צרפתית, קוריאנית, דנית, ספרדית, טורקית ואנגלית.
את מרגישה שיש פרויקטים אחרים שנפתחו בעקבות המקום הזה של לכתוב ספר?
אם להמשיך בקו החסידי – אמוני, אני חושבת שכל דבר שאני עושה מכין אותי לדבר הבא. הפרויקט שאני עובדת עליו בשנתיים האחרונות הוא ספר קומיקס אוטוביוגרפי שלי שנקרא באנגלית I'M A MESS, זה סוג של ספר שקשה לשים אותו במדף מסוים. בעצם זה פרויקט בהיקף שטרם עבדתי עליו, כי זה ספר של יותר ממאתיים עמודים וזה באמת הרגיש כמו להגיע שוב לחוף חדש לגמרי. זה היה מאוד מאתגר עבורי והחזיר אותי לחוויה הראשונית של לא בטוח שאני אצליח לעשות את זה ואיך זה יהיה וכו׳. למרות שזה שכבר עשיתי פרוייקטים דומים בעבר כן עזר לי.
במקרה שלך זה קצת שונה ממאיירים שלא כתבו לפני, את כל הזמן התעסקת בתוכן ובטקסט באיזה אופן, עוד מימי ״דברים שמעצבנים אותי״ לדוגמא.
כן, ולזה התכוונתי שכל דבר שאני עושה מכין אותי לדבר הבא. זה לא שאני חלילה מתכננת קדימה, אבל כל פרויקט שעשיתי מקדם לעבר הפרויקט הבא. כל התנסות היא מלמדת. אני עובדת כבר הרבה שנים עם עורכות מצויינות בהוצאות שונות, ומאיירת לסופרים נפלאים וכל דבר כזה מחדד עוד שרירים. גם ״דברים שמעצבנים אותי״ היה מבחינתי איזו מעבדת ניסויים של כתיבה ואיור, מבחינת בדיקת נושאים או האם אני ברורה או לא וכו. ובאופן כללי אני תמיד שמחה ומתרגשת לקחת חלק בכל מיני אסופות ופרוייקטים משותפים כאלה ואחרים כי זה תמיד פותח ומלמד עוד דברים.
רוקד עם הטקסט
עמר הופמן על ספרו ״יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר״
למרות שעמר כבר ידע איך עובד לו עולם הוצאות הספרים, הוא נשאר נאמן לסיפור המקורי שלו אפילו שהיה לא רגיל. עמר, בוגר בצלאל, מרצה לאיור במכללות שונות בינהן HIT, אייר עד היום כ-15 ספרים ובשנים האחרונות בעיקר מאייר ספרי ילדים בין עוד פרוייקטים שהוא עושה מתוך הסטודיו שלו בתל אביב. ״יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר״ בהוצאת טל מאי, הוא הספר הראשון שכתב וגם אייר.
יואב, גיבור הסיפור, בסך הכל רוצה שיניחו לו לנפשו – לצייר, לקרוא ולשחק. אבל כל הזמן מציקים לו, אז הוא מחליט שהכי טוב לשלוח בדואר למקום רחוק את כל מי שמפריע לו.
עולם הכתיבה לא זר לך, אך הסיפור על יואב הוא הראשון שכתבת.
איך למעשה התהווה הספר וכיצד נוצר המעבר מלאייר ספרים של אחרים ללכתוב אחד בעצמך?
אז באמת יצא לי לעבוד כבר על הרבה ספרים, בינהם של שוהם סמית, חגי ברקת ועוד. היה גם ספר שנכנס לרשימת הכבוד של פרס אנדרסון.
אני כותב לקומיקס אלטרנטיבי אינדי, ואני גם עורך ספרים, אז עניין הכתיבה לא זר לי והקריאייטיב שלי בכתיבה מגיע גם משם. ואז פנה אלי יותם שווימר המדהים, כעורך של הוצאת טל מאי ושאל אותי אם אני רוצה לכתוב ספר. ובתור מישהו שכותב ולא יודע להגיד לא – אמרתי כן, והגשתי כמה רעיונות. רעיון אחד היה מאוד עדין ורגיש ומתוק בלי מילים ועם ניחוח אירופאי, והשני היה הסיפור של יואב. לשמחתי יותם רצה ללכת על הסיפור של יואב וכך זה קרה – קיבלתי הזדמנות. מכיוון שמאיירים עובדים בעיקר לבד כעצמאיים, אני חושב שאנחנו חייבים להיות גם קצת יזמים, כדי להצליח להיכנס בעוד דלתות. ואם הדלתות האלו לא קיימות אז לנסות להמציא אותן. הרצון שלי לספר סיפור תמיד היה קיים – התחלתי לעסוק באנימציה לפני עשור בגלל הרצון הזה. ואז ראיתי שזה לא מספק את הצורך שלי וזה הרגיש לי עמלני וטכני, ובעיקר לא סיפק אותי כדי לספר סיפור, כך הגעתי לעולמות של איור וקומיקס. ולא מן הנמנע שבעתיד אעבור לצייר על אבנים כמו האדם הקדמון.
לא אכפת לי איך – העיקר לספר סיפור: יש לי קומיקס שהוא מעין מגילה ארוכה של שמונה מטר בלי מילים, זו עוד דרך לספר סיפור. גם התפקיד שלי כעורך של ספר זו בחירה של איך לספר סיפור.
מה היו האתגרים בתהליך? ואיך עובדים גם מנקודת מבט של סופר וגם של מאייר?
זו ממש שאלה טובה ומורכבת שאני אחלק לשלושה חלקים:
השלב הראשון של הרעיון מגיע אצלי ממקום מאוד פנימי בו הטקסט והאיור מעורבבים יחד. הוא פשוט יוצא החוצה ואין מישהו שמגיע קודם. יש משפט ודימוי ואז יש דימוי ומילה, יש הרמוניה מאוד טבעית יחד. אין קדימות אלא סימביוזה טבעית.
ואז כשזה יוצא, צריך לשחק עם זה ולראות איך זה חי במציאות. והשלב הזה של הסידור הוא השלב המורכב. בעצם זה השלב שבו צריך להפוך רעיון ראשוני לסיפור. שלב כתיבת הסיפור דוקא היה לי מאוד קל. למרות התהיות המהותיות לגביו וכמובן בתמיכה של העורך יותם שווימר. אני מאוד שמח שלמרות הסוף יוצא הדופן יותם זרם איתי. כן היו מחשבות איך אפשר לרכך את זה, אבל ככל שעבדנו עליו, היה ברור שזה צריך להישאר ככה וזה מה שהסיפור רוצה להיות. אני מאוד אוהב סיפורים שהם קצת נונסנס, מאוד אוהב סיפורים מפתיעים. מוסר השכל זה לא אני.
השלב השלישי היה הציור/איור ושם היה משבר גדול וזה היה מאוד קשה. כי בדרך כלל אני כמאייר מאוד מכניס את עצמי לספר. אני תמיד מחפש את הדרך שבה אני יכול לספר את הסיפור דרך האיור, דרך העיניים של המאייר במקביל לסופר. ובמקרה הזה שניהם אותו אדם, אני גם המאייר וגם הסופר. אז איך מביאים פרשנות של מאייר לטקסט שאתה גם כתבת אותו? זה היה קשה להתרחק מהסיפור ולחזור אליו כמאייר. וזה לקח כמה שנים עד שהצלחתי לחזור, זה לא היה תהליך פשוט. ולאט לאט הבנתי שאני לא מתחרה בטקסט, זה היה יותר ריקוד עם הטקסט ביחד. לפעמים הטקסט הפך להיות מצוייר, לפעמים האיור לא היה, ולפעמים היה באלאנס חדש כזה.
זה גרם לי להבין שני דברים:
- הבנתי כמה אני אוהב עבודת צוות, כשיש עוד קול מבחוץ, אתה שומע את עצמך יותר טוב מתוך ההד הזה.
- הבנתי שכבר בשלב הראשון הכל כבר היה שם, כל הסיפור, פשוט הייתי צריך לעבור את התהליך הזה אישית ולראות את זה בעצמי כדי להוציא את זה החוצה.
מה היו התגובות של ילדים והורים לספר ובכלל?
התגובות היו כמובן בעיקר נוכח הסיפור הלא קונבנציונלי. כשזה יצא לא חשבתי שזה יוצא דופן, מבחינתי זה היה סיפור ילדים רגיל. רק אחרי שהוא יצא התחיל להתגנב איזה חשד של מה יגידו עליו ואולי הוא לא כזה טוב. התגובה הראשונה היתה של סופרת שאני מאוד מעריך והיא אמרה שזה ספר לא טוב. ואז הגיע שבוע הספר ונורא חששתי. לשמחתי, החוויה שלי שם היתה נהדרת והתחלה נהדרת לחיים של הספר הזה. לספר יש חיים משל עצמו, ואתה קצת יותר קשור אליו כסופר מכמאייר כי יש משהו חשוף בטקסט שהוא גם רעיון שלך, יותר מלאייר טקסט של מישהו אחר. ושמחתי מאוד לראות ילדים קוראים את הספר ומתבוננים עליו בדרכם. מבחינת הורים לא הרגשתי הרבה תגובות שליליות, הספר נכלל בכל מיני רשימות, זכה בכמה פרסים וכתבו עליו דברים טובים וזה היה מאוד משמח. זה נותן הרגשה חמימה שהקול שלי עובר אל אחרים.
להיות מאייר זה לשים דגש עליך כיוצר אבל לא על חשבונו של אף אחד אחר. אתה במרכז הבמה אבל זה לא ממש אתה.
הספר שלך מצד אחד משקף תפיסת עולם של ילד ומצד שני, להורה יכול להראות מעט קיצוני.
ילדים שמביעים קצוות של רגש זה לא מפחיד אותי, וזה חלק מהעניין, הילדים חווים את העולם עם הרבה תסכול מהחוקים ואנשים מבוגרים שמחליטים עבורם. זה לא אומר שהם בהכרח יודעים לבחור לבד, אבל התסכול כן קיים, ואני חושב שהספר מביא את זה.
איזו עצה טובה היית נותן למאיירים בתחילת הדרך?
פעם ביום פתוח שאל אותי מישהו במה עובדים כמאייר וכמה מרווחים? התשובה לזה היא כל כך אינדיבידואלית וכל החלטה היא נכונה למי שבוחר בה. ולכן, הדבר המרכזי שאני אגיד זה שחייב לבוא מרצון ליצור ולא לשכוח אף פעם שהסיבה שבגללה אנחנו בוחרים איור, זה כי אנחנו רוצים כל הזמן ליצור דימויים.
כי מאוד בקלות אני יכול ללכת להייטק שזה אחלה ממש. אבל, אם אתה רוצה להיות מאייר תהיה מחובר למקום הזה של הרצון ליצור. כי יש קשיים בדרך וקל ללכת לאיבוד, החיים, משפחה, פרנסה ועוד. להיות מאייר זה לשים דגש עליך כיוצר אבל לא על חשבונו של אף אחד אחר. אתה במרכז הבמה אבל זה לא ממש אתה. והמתכון לדעתי, הוא רק ללכת עם הרעיון שלך ולזכור שאתה רוצה ליצור. וכל הזמן לנסות להיכנס בדלתות שמעניינות אותך.
