נוכח הפריחה וההתפתחות בתחום האיור, שחודר לזירות שונות בעולמות העיצוב המגוונים בשנים האחרונות – אין זה מפתיע שגם בתחום המוצר הדיגיטלי חלה עליה בשימוש באיור, בעיצוב חווית משתמש וכחלק בלתי נפרד משפת המוצר ממש ולא רק בצד השיווקי שלו.
למעשה, ניתן לראות שיותר ויותר חברות משקיעות בשילוב של איור במוצרים שלהן, ואף העסקה של מאיירים in-house, כחלק בלתי נפרד מצוות עיצוב הפרודקט המעשירה את כל חווית המשתמש ואת שפת המותג. שימוש נכון בשפה איורית במוצר דיגיטלי, יכולה לסייע וללוות את המשתמש לשימוש קל, נגיש ובהיר יותר. היא מעשירה את המותג, מוסיפה לו ייחודיות וזכירות ומעוררת רגש. הכח שבאיור כחלק מעיצוב חווית המשתמש – הוא בכך שהוא מעביר מידע בשילוב עם רגש בצורה מיידית. היום, ניתן למצוא את האיור כחלק משפת המוצר כמעט בכל מקום – מפייסבוק ועד וולט, דרך וויז וגם גוגל.
הנה כמה דוגמאות מעניינות למוצרים שעושים שימוש מעניין באיור כחלק משפת המוצר שלהם:
HEADSPACE- אפליקציית מיינדפולנס ומדיטציה.
השפה של האדספייס היא מקסימה וייחודית. בסגנון איור שטוח ופלטת צבעים מרגיעה – מצליחה להעביר חוויה נעימה ורעננה ומשרתת את מהות המוצר. באמצעות איור דמויות חביבות וחייכניות אך לא ספציפיות – היא יכולה להעביר אווירה ורגש מבלי להשתמש במילים.
מיילצ׳ימפ: פלטפורמת שירותי דיוור
מיילצ׳ימפ עושה שימוש אמיץ ויוצא דופן באיור בשפת המוצר שלה. למעשה, היא לקחה את האיור לכיוון ידני, משוחרר ואדג׳י, השונה משפת האיור הדיגיטלי המוכרת לנו. בכך היא שומרת על ייחודיות וזכירות של המוצר. הסגנון הזה משדר משהו לא רגיל, יוצא דופן ובעל ביטחון עצמי.
שימוש נכון בשפה איורית במוצר דיגיטלי, יכולה לסייע וללוות את המשתמש לשימוש קל, נגיש ובהיר יותר.
למונייד: חברת ביטוח דיגיטלית
למונייד הם דוגמא למוצר שעושה שימוש באיור לאורך כל שפת המוצר והמותג. דוקא באמצעות איור ווקטורי אך פתוח ומינימליסטי ופלטה צבעונית די מצומצמת מצליחים בלמונייד לייצר עושר גדול, וחווית משתמש ייחודית. הקו המשוחרר והנקי מתכתב עם מהות המוצר ושומר עליו רשמי מצד אחד ועם נגיעה אישית מצד שני.
ומה חושבים על כך המאיירים?
פנינו לאלון בראייר והילי נוי – שני מאיירים מוכשרים ומיוחדים בעלי נסיון עשיר ורחב בתחום האיור לדיגיטל ולהייטק, שלקחו חלק בפיתוח שפת מותג מאויירת של כמה וכמה מוצרים וחברות מובילות. ישבנו איתם לשיחה על איך זה נראה מהצד שלהם, מה האתגרים והיתרונות ומה לדעתם צופן העתיד בתחום?
אלון בראייר הוא אנימטור, מוסיקאי ומאייר הבית של חברת אלמנטור. יוצר מולטידיסיפלינרי פעיל ומוכר בסצנת האיור בארץ ומרצה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. בעל סגנון ייחודי המשלב בין טכניקות דיגיטליות לגישה ידנית מסורתית.
הילי נוי היא מאיירת, אנימטורית ומעצבת. בעלת סטודיו לאיור, עיצוב ואנימציה. עוסקת בתחום כבר עשור, לאחר סיום תואר בהצטיינות של האקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל, ונמנית עם דור מאיירים שמפתח את תחום האיור הדיגיטלי בארץ ובעולם.
לאלון וגם להילי רזומה עשיר באיור דיגיטלי למוצרים שונים עם לקוחות בארץ ובעולם.
שלום אלון! שלום הילי!
התכנסנו יחד לראיון הזה כדי לדבר על הפריחה של השפה האיורית בקרב חברות הייטק, ועל הביטוי שמקבל היום איור בפיתוחים של שפת מוצר דיגיטלי לפרודקט, סטארטאפים, וחברות הייטק.
אלון: היתה לי שגרה של איור מיתוגי בסגנון שהרבה חברות דרשו, מעיין פלאט דיזיין. ואני מאוד התחברתי לסגנון יותר אמוציונלי ומשוחרר, אבל לקוחות בד״כ ביקשו את הסגנון השטוח והגוגלי ולא יכלו להתחייב לסגנון המשוחרר.
אלון, עד ממש לאחרונה, היית בתפקיד מאייר הבית של אלמנטור, תוכל לספר קצת על התהליך מולם ואילו עוד עבודות איור ביצעת או פיתחת עבור חברות הייטק נוספות אחרות?
אלמנטור זה אחד הפרוייקטים הגדולים האחרונים, אבל לפני וגם במקביל עבדתי עם עוד חברות: עבדתי עם גוגל בערך 4 שנים. איירתי להם תחת המותג של גוגל, בשפה שלהם, משהו שהוא יותר מובנה.
איירתי גם לחברה בשם שייקר – זה התחיל כמיתוג ועיצוב ועבר יותר לפיתוח דמויות ושפה מאויירת.
אבל לרוב, מה שאני מעדיף זה ליצור משהו מאפס. וזה קרה עם כל מיני חברות במהלך השנים. הרבה דברים בסוף לא יוצאים לפועל כי השוק הוא טיפה שמרני. אך מכיוון שאני מאייר וקטורי, אז זה יותר מתאים מבחינת הסגנון.
איך זה התחיל עם אלמנטור?
היתה לי שגרה של איור מיתוגי בסגנון שהרבה חברות דרשו, מעיין פלאט (שטוח) דיזיין.
ואני מאוד התחברתי לסגנון יותר אמוציונלי ומשוחרר (כמו מיילצ׳ימפ לדוגמא), אבל לקוחות בד״כ ביקשו את הסגנון השטוח והגוגלי ולא יכלו להתחייב לסגנון המשוחרר. באיזה שלב נורא רציתי לעבוד על סגנון חדש, אז עבדתי עליו בפרויקט אישי משלי שהוליד את הספר ״צמח בית״, שעם הזמן הבנתי שהוא הרבה יותר מרק על צמחי בית.
ואז פנו אלי מסטודיו OPEN, הם עשו את כל מהלך המיתוג של אלמנטור והסגנון האיורי שלי מאוד התאים להם. היה להם ראש פתוח לסגנונות שונים וכך הציעו לי לאייר עבורם. בהתחלה לא הייתי בטוח כמה אני רוצה שהסגנון החדש שלי יהפוך למסחרי. אבל מה שקנה אותי זה שהם רצו ממני גם את הרעיונות ואת הראש שלי ולא רק את היד המאיירת שלי. וכך התחלנו לעבוד יחד.
האם אתה מרגיש שאתה צריך שיהיה לך חיבור לערכי המוצר ע״מ שתוכל לפתח שפה איורית מתאימה, שגם תשרת את המוצר וגם את עולמך הפנימי?
אני מרגיש שזה חשוב לי באופן אישי. היום אני יודע שאני לא יכול לאייר לכל חברה. ולפעמים כשמוצר תופס כיוון שפחות מתאים לי מבחינת ערכים אז קשה לי לאייר עבורו, כי אני לא יכול להביא את עצמי בצורה טובה. זה לא אומר שצריך להתחבר להכל. לפעמים החיבורים יכולים לבוא ממקומות אחרים, למשל חיבור לאנשים. כל עוד זה לא משהו שממש נוגד את עולמי הפנימי, אני מסתדר עם זה ועושה את החישובים שלי. יש גם לפעמים מגבלות מצד הלקוח, אבל לפעמים אם אני מבין את הרציונל – אני מוצא את הדרך שלי לביטוי. ויש כל הזמן תן וקח ומוצאים איך ליישב את זה ביחד.
עצמת הרגש והחוויה מהמוצר
הילי, ספרי לנו איך זה התחיל אצלך ומעט על תהליכי העבודה:
בין לקוחותי הבולטים נמנים אמריקן אקספרס בשיתוף עם דלויט ישראל, אפליקציית "התחנה" בשיתוף עם ויה (עבור משרד התחבורה), אתוסיה, WIX (אתר "שעת הקוד") ועוד.
פרויקט שאהוב עלי במיוחד הוא פיתוח מתמשך ויצירת השפה האיורית כולה של ״מערך הדיגיטל הלאומי״, שמטרתו לחבר את האזרח לשירותים הדיגיטליים של הממשלה באופן ידידותי לכל אזרח.
קיבלתי את המיקרו קופי והתבססתי עליו, ולאחר מחקר מעמיק על סגנונות הגענו למסקנה שמראה קווי וידני עם טקסטורות, ישדרו את הפן הידידותי למשתמש אליו הם שאפו. הדמות המרכזית היא הדוכיפת (הציפור הלאומית של המדינה), אליה ניתן להתחבר בקלות.
מה שמרגש אותי בפרויקט הזה היא העובדה שאני יכולה להשפיע לטובה על הנראות והחוויה של אזרחי ישראל, בתקשורת עם גורמים שנתפסים בד"רכ כמסורבלים.
מה לדעתך הערך של שימוש בשפה מאויירת כדי לבנות שפת מותג לעולם ההייטק? ובכלל על החיבור בין איור להייטק שצובר תאוצה בשנים האחרונות?
השימוש בשפה איורית עוזר למותג להתחבר לקהל היעד שלו בעזרת המחשות המתאימות לו באופן ייחודי, שמגבירות גם את תחושת ההזדהות של המשתמש וגם את עוצמת הרגש והחוויה שלו מהמוצר.
מאחר והעולם הויזואלי הוא דבר שמתרענן באופן תדיר, איורים מעודכנים בעולם הטק עוזרים להדגיש את הפן החדשני והצעיר שהן לרוב רוצות לשדר.
הילי: טמפלטים ואייקונים מוכנים מראש יכולים לחסוך הוצאות אך המחיר שלהם בסופו דבר יהיה בהתאמה לא מלאה לתוכן או הופעה ברשת בהקשרים שונים – מה שיכול ליצור חוסר אמון עם המותג
בין גנרי לאישי
אנו חיים בעולם דיגיטלי בו יש הרבה מן המוכן. קיימות המון פלטפורמות שמציעות תבניות וטמפלייטים של סגנונות שונים הפתוחים לעריכה והתאמה.
מה בכל זאת הערך של שפה איורית ייחודית לדעתכם? מדוע לא לקחת אייקונים מוכנים למצוא סגנון שיכול להתאים, לערוך אותו ולהשתמש בו?
אלון: זו שאלה שעולה הרבה. גם יוצא לי לעשות הרבה סדנאות לחברות, ע״י לקיחת שפה איורית קיימת והפיכה שלה למשהו ייחודי על ידי התאמות ועריכה. אבל בסוף חסר משהו. בסוף יוצא שזה נראה כמו הרבה דברים אחרים. הדרך לגרום למשהו להראות יותר אישי היא דרך אחרת. דוקא שפה שהיא לא גנרית ולא נקיה מדי ואולי אפילו קצת מכוערת או עקומה זו הייחודיות של יד אישית, ואת זה אי אפשר להחליף. העניין הוא בעצם למצוא את הדבר ה״עקום״ שמתאים לחברה. הרבה פעמים מאיירים מדברים על זה שיש ממש מעט משרות לתקן מאיירי אינהאוס בחברות הייטק כמו באלמנטור. אני חושב שלפעמים דוקא הניתוק הוא טוב. לבוא ממקום חיצוני ולא כשכיר של החברה נותן את הייתרון למשהו יותר פרשי ורענן עם אמירה אישית.
הילי: טמפלטים ואייקונים מוכנים מראש יכולים לחסוך הוצאות אך המחיר שלהם בסופו דבר יהיה בהתאמה לא מלאה לתוכן או הופעה ברשת בהקשרים שונים – מה שיכול ליצור חוסר אמון עם המותג. במיוחד במקרים של חברה שרוצה להציג פתרון שהוא שיא הטכנולוגיה, אבל הנראות שלו לא משדרת את זה.
לעומת זאת, חברה שרוצה לפנות לקהל שלה באופן מכוון, צריכה לתקשר איתו בשפה שלו ובדרך שמשלימה את הטקסט לכדי מסר מדויק והרמוני.
הילי: תמיד שאבתי השראה מסבתא שלי ז"ל שהיתה אישה מוכשרת מאוד ואיירה דמויות אייקוניות (כמו סבון אמה), לוגואים ואיורים בוטניים עוד לפני קום המדינה. אני מרגישה שחלק מההגשמה שלי היא להמשיך את דרכה ולשמר את הכבוד העמוק שהושרש בי למקצוע.
מהיכן שואבים השראה? האם זה שונה מהשראה לפרוייקטים אחרים באיור?
אלון: האמת שזה מאוד קשור במפגש הראשוני עם הלקוח. יש לי משחק כזה שאני מנסה להבין את האדם שמולי. מנסה להבין איזה שנתון (שנת לידה) הוא, ואז לחבר לזה את עולמות התוכן המתאימים לשנתון הזה ואולי לנסות להביא את ההשראה מרפרנסים משם. ואז הרבה פעמים זה מרגיש ללקוח כאילו קלטו אותו. לפעמים הם לא מבינים איך קלעתי למה שהם אוהבים. זה לוקח אותי למקומות של השראה ולרצון שהם יתחברו באופן רגשי ופנימי. אם העולם שלהם שונה משלי אז זה אפילו עוד יותר מעניין, ואז אני יוצא למעין מסע אל עולמו של הלקוח. ואני משתדל להביא כמה כיוונים. כמובן שזה גם יכול להיות מסוכן, אבל תמיד אני נותן עוד אופציה ממקורות השראה אחרים ונוספים.
הילי: האתגר (וגם הריגוש) המקצועי הוא להמציא יש מאין כל פעם מחדש – מה שנכון בכל פרויקט שאני עובדת עליו. חשוב להישאר מעודכנים בסגנונות חדשים כדי להיות תמיד רלוונטים בעולם מהיר ומשתנה.
תמיד שאבתי השראה מסבתא שלי ז"ל שהיתה אישה מוכשרת מאוד ואיירה דמויות אייקוניות (כמו סבון אמה), לוגואים ואיורים בוטניים עוד לפני קום המדינה. אני מרגישה שחלק מההגשמה שלי היא להמשיך את דרכה ולשמר את הכבוד העמוק שהושרש בי למקצוע. הבית של סבתא וסבא שלי (שגם היה אומן חובב) היה מלא באימג'ים מיוחדים שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי והשפיעו רבות על החיבור שלי לאסתטיקה ועל ההתרגשות שיש לי מצבעים, צורות ומאמנות על כל גווניה.
בנוסף, אני מקבלת השראה יצירתית מהסביבה הישירה שלי – מהאנשים, מאלמנטים בטבע ומהנוף הגלילי שאליו אני מתעוררת כל בוקר. וכמובן, מהשיטוטים הקבועים בעמודים הרשמיים של מאיירים ומעצבים מהעולם.
הילי, איך מייצרים ומפתחים שפה שהיא מצד אחד מתאימה לעולמות ההייטק וכיצד מצד שני מצליחים לייצר בידול וייחודיות?
הילי: אפשר לומר שבעצם אני עושה עבודת בלשות. כל פרויקט הוא יציאה למסע איסוף מידע כדי לחקור את ההתאמה המדויקת שהלקוח מבקש ממני. אם מתאפשר והפרויקט מתרחב, אני הכי נהנית להעמיק בשפה שפיתחתי כדי ליצור בה עוד ועוד אלמנטים, זו ממש בנייה של עולם ויזואלי, כמו שאני עושה עבור ״מערך הדיגיטל הלאומי״ כבר שנתיים.
לסיום, אלון – בתור מישהו שמצד אחד מרצה בבצלאל והוא מתוך האקדמיה ומצד שני, היה מאייר שכיר בחברת הייטק – יש לך ראיה על התחום משני הקצוות. איך זה בא לידי ביטוי בשיח מול הסטודנטים שלך והאם יש לך טיפים למאיירים מתחילים למוצרים דיגיטליים או סטודנטים בכלל?
אלון: אני יודע שיש עניין שהרבה בתי ספר לעיצוב לא מדברים על ״היום שאחרי״, אבל כן בשנים האחרונות יש מעט יוזמות בבתי ספר שמתעסקים בהכנה ליום שאחרי. אני כן משתדל להראות לסטודנטים איך זה נראה מהצד השני. אני חושב שזה בעיקר כי התחלתי ללמד בגיל צעיר ואז יש יותר חופש בשיח ביננו. אני חושב שהשאלה הכי גדולה שעולה היא ״האם אפשר להתפרנס מזה״. אז הסטודנטים של היום יודעים יותר מה קורה בעולמות ההשתכרות בשוק בחוץ. בניגוד לכשאני סיימתי ללמוד. פעם לא היה עניין כזה בכלל, לא ידענו מה יהיה ובטח לא כמה נרוויח.
מעבר לזה, יש תמיד את עניין האיך לשמור על היצירתיות גם כשעובדים בחברת הייטק. המרחב הדיגיטלי של היום מציע כל מיני פתרונות – נניח לנהל חשבון אינסטגרם שמאפשר חופש יצירתי לחשוף את עצמך, או לנסות למצוא משרה חלקית ולהשאיר זמן לפרוייקטי צד, על אף שזה כמעט לא קיים. בכל מקרה אני מנסה להרגיע אותם שאפשר למצוא ״לייף-וורק באלאנס״. ושגם אני עדיין כל הזמן מחפש את התשובות לשאלות האלו.
